• Roni Raanan

מכשפות או לא להיות

Updated: Mar 9

לכבוד ציון יום האשה הבינלאומי, ולמרות שיש כל כך הרבה נושאים שראוי ורצוי לכתוב עליהם, החלטתי להקדיש את הפוסט הזה לנשים הבזויות והשנואות עלינו מכל, המכשפות. מכשפות היו יעד ומטרה להשמדה אך ורק מתוך שנאת נשים טהורה ופחד מפני הנשיות. לצערי, גם היום בשנת 2020, אפשר לראות מסביבנו את אותם הסממנים בדיוק, גם אם הם לובשים צורה אחרת. פוסט זה מוקדש לכל אשה שהעלו אי פעם על מוקד כזה או אחר.


כריכת הספר, 1995

את הספר ״מרשעת: קורות חייה של המכשפה הרעה מהמערב״ מאת גרגורי מגוויר קראתי לראשונה כשהייתי נערה, זו היתה תקופה מבלבלת וקשה עבורי והתחברתי לדמותה של אלפבה, המכשפה הירוקה השנואה על כולנו, בעיקר בגלל שהספר ״מפשיט״ אותה מהרוע הכפוי עליה ומחליף אותו בחוסר הבנה של החברה כלפיה. הספר מתאר את אלפבה כבעלת אופי שאינו חד מימדי, היא שואפת לצדק, חומלת, אוהבת ונאהבת, עצובה ומופנמת, אך גם כועסת, מורדת ושונאת. ככשבתי וקראתי את הספר לאחר שנים, כשהיו בידי כלי ניתוח פמיניסטיים, נחשפתי למהלכים שלא הייתי ערה אליהם קודם. אלפבה שלא התפקדה לפרקטיקות של ניראות והתנהגות ״נשית״, וכמו כן, לא התאפיינה בתנועות גוף ״נשיות״ חתרה תחת מוסכמות חברתיות רבות, אך בדיוק בגלל זה קל היה לשייך אותה ל״ממלכת הרוע״. הספר כיצירה עושה מהלכים פמיניסטיים רבים, נותן שם וביוגרפיה לאשה שאף אחת לא התעניינה בה, היא פשוט היתה ״המכשפה הרעה״, הוא קורא תיגר על דימוי המכשפה (שצבעה הירוק הומצא רק ב-1939 בהוליווד עם התפתחות טכנולוגיה של צביעת סרטים ובכך התקבע בתודעה הדימוי של מכשפה ירוקה ורעה) וכמו כן, הספר מציג מציאות המאפשרת מגוון מודלים של התנהגות ונראות נשית ושובר את החד ממדיות של נשיות ראויה.


עלילת הספר בקצרה

הספר נפתח בלידתה של המכשפה וברגעיה הראשונים המיילדות מתלבטות האם זהו זכר או שמא נקבה, עמימות מגדרית זו המשיכה גם בילדותה ״[…] לרגע היו בחוסר הסכמה, אפילו שהתינוק עירום לפניהן. רק אחרי כמה דקות…היה ברור שהתינוק אכן נקבי [...] אולי, חשבה נני, בחרה אלפבה את מינה ואת צבעה בעצמה ולעזאזל עם הוריה״. לאורך כל ילדותה של אלפבה היחס אליה היה מרוחק וצבע עורה הירוק גרר רגשות תיעוב ופחד. השנים עברו ואלפבה החלה ללמוד באוניברסיטת שיז, שם היא צורפה כשותפתה לחדר של גלינדה, בחורה חייכנית, מטופחת ומגונדרת, שעסוקה בחיצוניות ובפופולריות והיא מתוארת כטיפשה ומטופשת. בשיז, אלפבה מגלה כי הקוסם הגדול, השולט בכל עוץ, החליט להגביל את בעלי־החיות. בעלי־חיות הן בעלי־חיים עם נפש ותודעה אנושית, לדוגמא - אריה היכול להרגיש, לדבר ולחשוב. היא מחליטה לצאת נגד הגבלותיו של הקוסם לאחר שאחד ממרציה, תיש חכם, נרצח באורח מסתורי. אלפבה נוסעת לעיר הברקת לפגוש את הקוסם ומחליטה לשאר שם למרות שחבריה הטובים, אחותה הנכה נסרוז, והנני הזקנה נשארו בשיז. אלפבה יורדת למחתרת בניסיון להרוג את הקוסם, אך ניסיון ההתנקשות של אלפבה בקוסם נכשל וחייליו מוצאים את פיירו, מאהבה, בביתה ומאז איש אינו יודע מה עלה בגורלו.

אלפבה שבורה ומוכת יגון, פצועה וכואבת מגיעה למנזר בו תשהה בשבע השנים הבאות תחת שתיקה, בסופן היא מחליטה לנסוע לסרימה, אשתו של פיירו להתחנן לסליחתה. היא יוצאת מהמנזר מצויידת במטאטא ישן, מתנת פרידה מאם המנזר, ובדרך מקבלת את הכינוי ״המכשפה״ מנסיכה-פילה בעלת־חיות.


בחלקו האחרון של הספר אלפבה מגיעה לטירתה של סרימה, ושם היא חיה עד מותה לאחר שסרימה לא מאמינה לסיפורה על הרומן עם פיירו ודורשת שתישאר לגור עמה. המכשפה חיה בחדרה שבטירה עד אשר ביתה של דורותי נופל על אחותה הנכה - נסרוז, והורג אותה. אחרי שנים שלא פגשה אותה, הפריט האחרון שנותר לאלפבה מאחותה הוא זוג נעליה המכושפות. היא מבקשת לקחת את הנעליים אבל עד שהיא מגיעה לנסרוז, גלינדה מעניקה אותן לדורותי. לאלפבה לא היה אכפת מנעלים, כל מה שרצתה זה מזכרת אחרונה מאחותה.

היא הקדישה את חייה להפלת הקוסם הרשע, וכנקמה הוא שלח את דורותי לטירתה בתקווה שהיא תהרוג אותה. דורותי, ילדה תמימה שרצתה להציל את אלפבה מזיק אש שניצת בשמלתה, תפסה דלי עם מים ושפכה עליה. באותו הרגע נמסה המכשפה.


מתוך הסרט הקוסם מארץ עוץ״ 1939

אופי נשי ואופיה של אלפבה

נורמות תרבותיות־חברתיות מכתיבות לנו כיצד להשיג ולתחזק גוף נשי ראוי, ישנן מספר תכונות עיקריות המשרטטות את סטריאוטיפ ״האופי הנשי״ ההולך יד ביד עם ״הגוף הנשי״. סטריאוטיפ זה מורכב בעיקר ממה אשה היא לא, כלומר, אשה מוגדרת לפי התכונות ההפכיות לגבר, ולכן נשים אינן שאפתניות למען עצמן והן אינן אמיצות, הן לא עצמאיות כפי שגברים עצמאיים והן יודעות לטוות קשרים בין אישיים. כמו כן נשים הן חמות, רגישות ורגשניות, עדינות ומעודנות, וכמובן, אשה הולמת, במידה והיא צעירה מספיק, חייבת להיות מושכת מבחינה מינית.

אלפבה לעומת זאת, מתחילת הסיפור, מתוארת כההיפך הגמור לסטריאוטיפ האופי הנשי, היא דעתנית בעלת אופי חזק ונחוש. ״[…] ׳את מלאה בזעם נעורים […] צבע העור המצער שלך לא מהווה בעיה - להפך, אולי דווקא בגללו פיתחת רוח קרב[…]״. אלפבה אינה מראה סימני חולשה או פחד מול הקוסם הגדול והנורא, ואינה מוותרת על שאיפותיה להציל את בעלי־החיות, להיפך, היא מצהירה שתתנגד לשליט בפעילות מחתרתית. אבל נשים שמציגות יותר מידיי יכולות בספירות הגבריות, שמות את הנשיות שלהן בסכנה. ואכן, לאורך כל הספר אלפבה מסכנת את נשיותה, עד אבדון.


השגת נשיות וגוף נשי דרך פרקטיקות דיסציפלינריות

״אופי נשי״ עדין ומעודן מחוייב ללכת יד ביד עם גוף נשי המחוייב לעמוד בסטנדרטים דומים. השגת גוף נשי נורמטיבי מצריך אימון, אימון זה הוא למעשה מישמוע של הגוף, תופעה תרבותית הנקראת גם ״פרקטיקה דיסציפלנרית״, המחלישה נשים עליהן היא מוכלת. מישל פוקו, שטבע את המושג ״כוח דיסציפלינרי״, מסביר כי החוזק של כוח זה נעוץ בעובדה כי אשה מתפקדת לשורותיו והופכת להיות סוכנת של אותו הכוח, כלומר, אין כוח פיזי ממשי או איום מוחשי הגורם לה לקחת חלק בפרקטיקה מסויימת, אלא, הפרקטיקה היא הדרך שבה היא מודדת את עצמה ביחס לעצמה וביחס לאחרות. תיחזוק גוף נשי בחברה הקפיטליסטית המודרנית הוא למעשה שורה של פרקטיקות דיספלינריות כאלה.


אלפבה אינה מתפקדת לדיסציפלינות מסוג כזה וחוסר ״נשיותה״ מתחזק אל מול דמותה של גלינדה, ״המכשפה הטובה מהצפון״. גלינדה עסוקה במראה החיצוני ובפעילויות ״נשיות״, אך בעוד גלינדה נתפסת ״כנורמלית״, ההבדל המשמעותי ביניהן, מחזק את אחרותה של אלפבה.

פרקטיקות דיסציפלינריות כמו דיאטה, ספורט, מילוי והסתרת קמטים, צביעת שיער, טיפוח העור, איפור ולבוש לא נוח, הן אלו שמאפשרות לנשים להזדהות ולזהות את עצמן כנשים. כך שכל חריגה מדיסציפלינה כזו או אחרת, אינה תיתפס כאקט פוליטי אלא כהזנחה. לכן קשה עד בלתי אפשרי לנשים להתנגד לתעשיית היופי הצבועה, שבאופן גלוי מאדירה את הגוף והיופי הנשי, אך באופן סמוי מחנכת כי גוף נשי פגום מהיסוד ויש לתקנו כל הזמן ובכל אמצעי ובכך גורמת להפחתה בהערכת גוף כזה.


אחד המשפטים החזקים בספר בעיניי, הוא משפט שאומרת אלפבה לחבריה הבנים ״[…]אני לא מתלבשת בשביל המחמאות שלכם, בחורים״. משפט קצר שמדגיש שאלפבה אינה תופסת את עצמה כאובייקט אל מול מבט חיצוני, או פנימי, הבוחן אותה על פי פרמטרים כתובים מראש, על נראות ״ראויה״, היא משוחררת מהכוח המשתיק של הדיסציפלינות. האפשרויות שנתן מגוויר לאלפבה, האישיות המורכבת והגוף השונה, אומנם המרחיקים אותה מדימוי ה״אשה האמיתית״ אך בו זמנית מאשררים את קיומה של אותה ״אשה אמיתית״.


פוסטר המחזמר המצליח ששם את אלפבה בקדמת הבמה

תנועה במרחב כמאפיין חוסר נשיות

נשים לא חוות את הגופן ככלי להצלחת משימות גופניות, אלא, כמכשול שיש לעבור בדרך להשלמת המשימה, נשים חוות את עצמן, בו זמנית, כסובייקט וכאובייקט הנמצא בחלל. ״נשיות״ היא סט ערכים הנכפים על גוף נקבי, מאמנים אותו ומאלפים אותו להיות כזה. גוף נשי נחווה כ״דבר״ ולא כסובייקט ולכן הקיום הנשי הנחווה דרך הגוף כאובייקט, נשאר מקובע לממד ארצי והוא מאופק ומרוסן, וכתוצאה מכך נשים שומרות מרחק מגופן. כנשים אנחנו לא נעות בעולם ושולטות בו, אלא אנחנו מוגבלות, מאופקות ומוחפצות. נשים וילדות לא מעודדות לחוות את העולם ולהיות מעורבות בו, ולא מנצלות את מירב היכולת הגופנית שלהן. תנועה נשית ״ראויה״ היא דבר נרכש שבנות הגדלות בחברה פטריארכלית, מגיל קטן לומדות ומפנימות שנשים הן אובייקט, גוף בלבד. לכן אין זה מפתיע שנשים רואות בעצמן גוף שיש לתקן, ושתוצאתו הישירה של החיפצון העצמי הזה, היא המרחק והניכור שנשים חיות מהגוף של עצמן.


אלפבה רוכבת על מטאטא בכל רחבי עוץ היא אינה מגבילה את המרחביות שלה ואינה תוחמת את עצמה למקום אחד. במהלך הספר אלפבה חולשת כמעט על כל ארץ עוץ ולא מאפשרת לעצמה להיות מוגבלת על ידי הגוף שלה, הגוף הירוק והמכוער שלה, שהיה יכול לקבע אותה כ״שונה״. אלפבה מתייחס אל עצמה כ״יכולה״, והיא חווה את העולם בצורה מורכבת ומגוונת, דרך הגוף ודרך התודעה. גופה ה״יכול״ מאפשר לה לנוע בעולם בביטחון על אף צבעה. היא אינה מפחדת לעזוב את האוניברסיטה לבד, לחיות לגפה למען המטרה שהציבה לעצמה, ואינה מפחדת לצאת למסע בכוחות עצמה לטירתה של סרימה. וברגע שהיא מקבלת את המטאטא, היא מגדירה מחדש את כוח הכבידה, ופורצת את גבולות הגוף שלה, המרחב שלה והמרחב הציבורי.


אלפבה, היא מודל לחיקוי, היא ראתה את העוול שמופנה כלפי אחרות ואחרים ממנה, היא לקחה אחריות על עצמה ועל הסביבה שלה והיא עשתה מעשה. אבל עם כל המסרים הפמיניסטים שאפשר ללמוד מהספר על אלפבה, בסופו של דבר היא הושמדה. לא משנה כמה פעמים אני אקרא את הסיפור, תמיד תהיה לי תקווה שהסוף יהיה שונה. מאחלת לסופים שונים לכולנו.


* אני ממליצה לכולן לקרוא את הספר או ללכת לראות את המחזמר המופלא ״מרשעת״, עדיף בלונדון כמובן.

יש לך דעה אחרת? אפשר להשאיר תגובה >>

Tel Aviv - Yafo . | .  roni.raanan@gmail.com . | . 054-6462-087 . | . 

  • White Facebook Icon
  • White Instagram Icon

רוני רענן . תרבות חזותית . ©