ברור שבאופן אינהרנטי יש בעייתיות מסויימת עם תצוגות אופנה, הן בדרך כלל מציגות נשים רזות עד כחושות, וכל הקונספט של נשים שמתהלכות למען מבטם ומבטן של אחרות ואחרים הוא קונספט בעייתי בבסיסו.
אבל, בהינתן שהבעיה הזו ידועה ומוכרת בעולם האופנה, אני רוצה לדבר על תצוגת האופנה של איסי מיאקי – אביב 2020, ולמה בעייני למרות הכל יש כאן ניצנים של שינויי.
אופנה, כמו הרבה חלקים אחרים בעולם העיצוב, יכולה להיות חלק מהזרם ולשמור ולהרשריש נורמות מסויימות על דימוי גוף, על גבריות ונשיות ועל יופי. אבל היא גם יכולה להיות כלי חשוב בשבירה של אותן הנורמות, דווקא שימוש באותם כלים שמכניסים אותנו למסגרות ברורות, יכול להיות מה שינפץ אותם.
אופנה, יופי ואסתטיקה מאז ומעולם היו דבר נזיל, משתנה ונתון להשפעות חיצוניות ופנימיות. ״צו האופנה״ הוא דבר כל כך שרירותי שכמעט מגוחך להתייחס לאופנה כמי שיכולה להכתיב לנו את ה״עצמי״ שלנו. רק הסתכלות על העשורים האחרונים והשינוי המהיר באופנה משנות ה-50 לשנות ה-2000, והחזרה למוטיבים משנות ה-80 וה-90 לאחרונה, גורמת לנו להבין שאופנה היא לא דבר קבוע ויציב.
גם ברמה המגדרית, האופנה עברה תהפוכות לא מוסברות, בעוד שהיום יש הפרדה צבעונית כמעט חד משמעית אצל תינוקות וילדים-ילדות, כשכחול מסמל ׳בן׳ והצבע הורוד מסמל ׳בת׳, במאה ה-19 זה בכלל לא היה כך, את רוב התינוקות הלבישו בכלל במין ״שמלות״ לבנות שיהיה קל להחליף חיתולים ולהלבין כשהתלכלכו, וכשנכנסו הצבעים – הצבע הורוד היה יותר מזוהה עם בנים והצבע הכחול מזוהה עם בנות. רק סביב שנות ה-80 של המאה ה-20 הצבעוניות הבגדים של התינוקות הפכה להיות כל כך חשובה – בגלל אלמנט צרכני. חברות הבינו שככל שתהיה הבדלה צבעונית, כך הורים ירכשו מוצרים נוספים לתינוקות נוספים שיוולדו להם – אם נולדה להם בת בכורה – כל המוצרים שהם ירכשו עבורה יהיו ורודים – עגלה, מוצצים, עריסה, טיטולים, בגדים, מגבות, נעלים ומה לא? אך אם לאחר מכן יוולד בן – הם ירכשו הכל מחדש – בצבע הכחול. לכן, ההפרדה הצבעונית אינה עיניין מגדרי, אלא עיניין כלכלי-חברתי בלבד שמוזן מפחדים ובידול מגדרי.
נקודה נוספת חשובה שמצביעה על הבדלים מגדריים באופנה היא עיניין הנוחות. בעוד אנחנו חושבות וחושבים שבגדים צריכים להיות בראש ובראשונה נוחים ללבישה, כי אנחנו מסתובבות ומסתובבים איתם כל היום, לרוב, כשמדובר בבגדי נשים – המצב לא בדיוק כך. אם נלך שנים אחורה לעידן המחוכים והקרינולינות נראה שבעוד שהמטרה היתה לעצב את גוף האשה כך שהמותן תהיה צרה והאגן יהיה רחב – למעשה מה שקרה הוא שנשים רבות איבדו את יכולת התנועה שלהן. הקליאשה של האשה הדקיקה, הלבנבנה, המנפנפת במניפה ומתעלפת מדי פעם ופעם, מגיע ממציאות כואבת של הידוק המחוך עד כדי כך שלנשים היה קשה לנשום ופחות חמצן הגיע למוח, ולכן הן היו מתעלפות לעיתים קרובות. דבר שלא איפשר להן לעשות הרבה, חוץ למשבת ולשתות תה. יחד עם זה – הקרינולינה הרחבה, בעלת השכבות המרובות לא איפשרה תזוזה טבעית במרחב, נשים לא יכלו לרוץ, לרכב על אפניים, לשבת בנוחות – למעשה התפקיד של נשים בתקופה ההיא היה להיות בובות יפות לראווה, גם לנשום היה אובר-רייטד.
גם היום בגדי נשים הם לא נוחים כמו בגדי גברים, אנחנו צריכים להדחק לג׳ינסים צמודים, ללכת על נעלי עקב, לוודא שהחולצה לא צמודה מידיי, לסדר את החזייה כי היא לוחצת או נפלה הכתפייה, התחתונים כמעט תמיד נכנסים ל----. אם אני אשב על ספסל באיזו שדרה ואביט על נשים וגברים שעוברים לפני, כמות הנשים שמסדרות את עצמן ואת הלבוש שלהן היא עצומה. אני מתסכלת על עצמי, לא עובר רגע כמעט (אלא אם אני בטרנינג בבית) שאני לא מרגישה שאני צריכה לסדר משהו בבגדים שלי כדי שיהיו נוחים יותר. גברים לעומת זאת, עם הטי-שירט הפשוטה והג׳ינס הרחב (ואם הזכות לתפוס מקום במרחב כמובן) פשוט חיים להם. לפעמים עובר יום שלם בלי שהם יצטרכו לגעת בבגדים של עצמם, אפילו בכדי להשתין אין להם הרבה התעסקות.
אז איך כל זה קשור לתצוגת האופנה של איסי מיאקי? הרבה סיבות. התצוגה הזו שברה הרבה מוסכמות בעולם האופנה – יש שם נוחות, יש שם שמחה ויש שם סולידריות. כל הדברים שמחנכים אותנו שלא יכולים להיות חלק מחיינו.
נוחות-
הבגדים שהוצגו בתצוגת האופנה הם בגדים רחבים, נושמים, יש דגש על האויר ועל החלל שמסביב לבגד. הצבעוניות של הבגדים מורגשת, של כל בגד בפני עצמו ושל כל הבגדים יחד. לא נראה אף בגד שלא זורם על הגוף, שצריך להנדס אותו, לסגור אותו, להיאבק איתו בכדי שהוא יהיה חלק מהגוף. הבגדים בתצוגה הזו מתמזגים עם הגוף בצורה נוחה, נעימה, הרמונית. יחד עם זאת, הנעליים שלובשות הדוגמניות הם כולם נעליים שטוחות, נוחות להליכה, לריקוד, לקפיצה. פעולות שנשים (וגברים) עושות במהלך חייהן, תצוגת האופנה הזו לא מרוחקת מהמציאות, אלא מראה שנשים כדי שהן ירצו ללבוש משהו כדי שקודם כל יהיה להן נוח.
שמחה-
הצבעוניות של הבגדים וכמו כן הבגדים והסגנון של הבגדים מכניסים שמחה לתוך הבגד. אבל מה שיותר חשוב, הם מכניסים שמחה לי שלובשת אותם. כבר הרבה מאוד זמן לא ראיתי דוגמניות שצועדות, רוקדות, רוכבות על סקייטבורד, מתחבקות, על מסלול תצוגת אופנה, ונראות שמחות. לא רציניות, קרות או מרוחקות. נראה שהבגדים של איסי מיאקי באמת משמחים אותן, שיש שם חדווה של יצירה, של אחדות בין הבגד ובין הלובשת אותו.
סולידריות-
מה שמביא אותי לסעיף שהכי מרגש והכי חשוב בעיניי, הסעיף שבאמת שובר את המסגרות החברתיות ופותח פתח לעולם חדש. הסולדריות בין הנשים על הבמה היא יוצאת דופן בעולם האופנה. העולם הזה, שאנחנו רק שומעות עליו שהוא קשה, שכל אחת אוכלת את חברתה, מלא תככים ומזימות, פתאום פותח לנו פתח לחברותא של נשים – אפילו הייתי קוראת להן אמניות. רקדניות, זמרות, דוגמנית. אני אפילו לא יודעת מה כל אחת עושה, אבל יש שם מגוון. נכון – אין שם מגוון בגדלי גוף – לשם איסי מיאקי לא הגיע (ואולי הוא עוד יגיע), אבל יש שם מגוון בצבע עוד, בסגנון שיער, ביופי. הנשים שמחות, רוקדות, מחזיקות ידיים. נוח להן בבגדים, הן עושות פעולות ״של בנים״ שלא נחשבות לסקסיות, לפחות לא במונחים של ללכת על מסלול בתצוגת אופנה. הן לא הולכות אחת אחרי השניה, חולפות אחת על פניה של השניה, במבט קפוא, מיושר קדימה, בגדים מינימלים, לעיתים חזה חשוף (למה זה קורה תמיד?), נעלי עקב אמתניות, שיער מסורק בהגזמה, איפור מודגש.
יש כאן משהו אחר. נראה כאילו אנחנו צופות וצופים במין חגיגה של נשים באיזה עולם דימיוני, כזה שלוקח השראה ממיתולוגיות וסיפורים ישנים. אנחנו צופות בנשים חוגגות, רוקדות, שרות, נהנות מהחיים שלהן, כל אחת לבד והן כולן יחד. הבגדים הצבעוניות, מקפצים יחד איתן, האויר פורע את שיערן ואת הבגדים שלהן. בניגוד לקרינולינות של המאה ה-19 ואפילו לחצאיות מיני הצמודות של היום, הנשים שבתצוגת האופנה של איסי-מיאקי זזות במרחב, תופסות מרחב - הן לוקחות מקום, את המקום שלהן. כל הנשים שמופיעות במופע הזה חשובות ומשמעותיות. דגש במיוחד כדי לשים על האמנית ששרה ומנגנת, היא לא קול רקע לבגדים היא חלק אינטגרלי מהמופע, הקול שלה חשוב, הוא נותן את הטון ואת האוירה ואת הנשמה של המופע שאנחנו רואות ורואים.
הנשים לוקחות מקום, הן זזות ימינה ושמאלה, למטה ולמעלה, קופצות באויר ומסתובבות. כל כך שונה מהקו הישר הצפוף שמקצים על המסלול הרגיל של תצוגות אופנה שמצמצם את המקום של נשים, שמצמם את הצעדים שלהן, שלא נותן להן מרחב.
תצוגת האופנה של איסי מיאקי היא הצצה לאוטופיה. חגיגה של נשים ונשיות, סולדריות, שמחה, נוחות. ככה אופנה צריכה להראות עבור נשים, ככה החיים צריכים להראות עבור נשים. להיות יכול לזוז במרחב, בנוחות, בשמחה, עם חיוך עם חדוות היצירה, ובסולדריות עמוקה אחת כלפי השניה.
אני לא יודעת איך אפשר לעשות תצוגות אופנה נוספות אחרי תצוגת האופנה הזו, אני מקווה שאיסי מיאקי רק ילך וישכלל את המסרים שלו ושאחרות ואחרים ילכו בעקבותיו.
אשמח לשמוע את דעתך! אפשר לכתוב לי או להשאיר תגובה >>