• Roni Raanan

מהדיוקן אל הסלפי

Updated: May 23

כבר בשנת 2016, עלו לשרתים של גוגל כ־24 ביליון תמונות סלפי. זה המון. הרבה מעבר שניתן בכלל לתפוס ובהחלט נושא שכדאי וראוי לכתוב עליו. יש כל כך הרבה צדדים ודרכים לבחון את תמונות הסלפי, ומעניין גם להביט על השורשים של התמונות האלה, תמונות וציורי ה׳דיוקן העצמי׳, שהן ממש לא המצאת דור ה־Y (או דור ה־Z אם תרצו).



אז בכדי להבין את הדיוקן העצמי, צריך להבין את הדיוקן. הדיוקן היה חלק מהתרבות והאמנות כמעט מראשיתה. ניתן היה למצוא דיוקנאות גם בקברי פרעונים, וגם כפסלים בתקופת האימפריה הרומית ויוון העתיקה, ולרוב דיוקנאות שימשו בכדי לפאר ולהנציח אישיות חשובות שהיו בעלות ממון רב או השפעה גדולה על החברה.

אבל כמו כל עולם האמנות, גם הדיוקן, אינו חף ממערכת יחסים הדוקה שבין מזמין היצירה ובין מבצע היצירה, מערכת יחסים הכוללת כסף, מעמד, מוניטין וגם, ככל הנראה – אגו. אך מה שמייחד ומאפיין את ז׳אנר הדיוקן הוא מתח בלתי נמנע בין ייצוג נאמן וראוי של המודל (שככל הנראה הזמין את היצירה, או מי מטעמו מכיוון שזה כבר אינו בין החיים), ובין הצורך והרצון של האמן להפגין את כישוריו האמנותיים. המתח הזה, לא פעם יצר תסכול אצל אחד מהצצדים - או שהייצוג של המודל לא יצא מספיק ״טוב״ לטעמו (אם זה מספיק מכובד, או מספיק יפה, מספיק עשיר או מספיק אסרטיבי, חזק ובעל עצמה) או שלא הצליח לתפוס את ה״עצמי״ שלו את הסובייקטיביות שלו, או המצד השני, שהצייר הרגיש שהוא אינו נותן דרור לנקודת מבטו הייחודית והמקורית כאמן.


עברו שנים של תסכול הדדי, אך עם זאת ז׳אנר הדיוקן היה לאחד מהחשובים בז׳אנר הציור באמנות המערבית, הוא היה לכלי להעברת סטטוס ומידע חברתי. רק בתחילת המאה ה־20 החל שינוי, עם מאטיס שהיה למעשה הראשון שהחל לצייר דיוקנאות עם חוזים ברורים יותר, שניסו לעקוף את דרישות המודלים שלו בכדי לתת לו יותר חופש פעולה והמודלים שלו היו צריכות להיענות לדרישותיו. מה שהגן עליהן היה האופציה שלהן ״להתנער״ מהציור, לטעון ״זו לא אני״. אבל גם זה לא נתן מנוחה מהמתח בין המודל לאמן, ובשנת ,1924 מאטיס זנח לחלוטין את ז׳אנר הדיוקן.

התסכול והמתח ההדדי שבין לייצג את הסובייקטיביות של המודל, ובין להוציא לפועל את הכישורים והיכולות האמנויות של האמן הולידו את תת הז׳אנר – דיוקן עצמי, שם האמנים עצמם החלו לדגמן לעצמם תוך שהם פועלים בתפקיד כפול – של המודל ושל האמן, וכך הם יכולים להוציא את הסובייקטיביות, את ״העצמי״ של המודל (כלומר הם עצמם), תוך כדי הפעלת כישוריהם האמנותיים.


המתח הקיים בציור הדיוקן אפילו גדול יותר אם נבחן את הדיוקן המצולם. במבט ראשון אפשר לחשוב כי הדבר עשוי להיות הפוך, כיוון שהמצלמה, ביכולותיה, מביאה שיקוף מדוייק של מה שנמצא מולה. אבל כשהתחיל הצילום לתפוס תאוצה, כבר מתחילת המאה ה־19, החלו להופיע מאמרים ומדריכים שהסבירו ולימדו על הדרך הנכונה לצילום. וכמו הרבה דברים, גם לצילום הוכנסו התבניות המגדריות שמלמדות אותנו איך להסתכל על עצמנו, כנשים וכגברים.

מכיוון שהצילום מבוסס ברובו על האור, המדריכים האלו הסבירו כיצד להשתמש בתאורה ובאור טבעי בכדי לצלם צילום של אשה וכיצד לצלם ״נשיות״, ומנגד כיצד לצלם גבר וכמו כן ״גבריות״. וכמו הרבה תבניות מגדריות אחרות, גם אלה, הן תבניות דיכוטומיות, כלומר תבניות שמנוגדות זו לזו, לא ניתן לצלם אשה בדרך שבה צילמו גבר ולהיפך, צילומי ״נשיות״ וצילומי ״גבריות״ הם צילומים הופכיים זה לזה, מנוגדים זה לזה. אם צילום של גבר יאופיין באור קונטרסטי בכדי להבליט את תווי הפנים של הגבר, לתת לו מראה אסרטיבי, חזק וחד, הצילום יהיה חשוך יחסית בשביל להשראות אוירה אינטלקטואלית בעלת עומק וכובד, וחדות הצילום תהיה גבוה בכדי לחשוף את הפרטים הקטנים של בגדיו, פניו וגופו (כולל כמובן קמטים!), צילום אשה יהיה ההופכי לו. צילום אשה יאופיין באור מרוכך עם הרבה גוונים אפורים, זה ישמש גם בכדי לטשטש את תווי הפנים ולהשוות מראה ״חמוד״ ו״יפה״ יותר, כמו כן לטשטש את הקמטים והפרטים שעל עור הפנים, יחד עם זאת הצילום יהיה מואר מאוד ועם מעט הצללות בכדי להשרות אווירה רכה, רומנטית וחלומית, ולבסוף יהיה שימוש בעדשות פחות חדות בעיקר בכדי ״לייפות״ ולטשטש את ההבעה ואת הפרטים הקטנים שבצילום. אם כך, גם הדיוקן המצולם הוא לא בדיוק שיא האובייקטיביות, למרות שאנחנו מייחסות ומייחסים למצלמה רמה גבוהה מאוד של דיוק ושיקוף של מציאות.



אם נחזור לצילום הסלפי, שכבש את חיינו בסערה, אפשר להסתכל עליו דרך שני כיוונים מרכזיים: הראשון, הסלפי הוא דרך להבעה עצמית, הוא מאפשר לייצג את ה״עצמי״ שלי כפי שאני רואה את עצמי באמצעות היכולות והכישורים שלי – ממש כמו כל דיוקן עצמי. אך מהכיוון השני, הסלפי גם הוא נתון להשפעות חיצוניות, חברתיות ותרבותיות שמושפעות מהיסטוריה של תרבות חזותית ענפה ששקועה עמוק בהבדלים מגדרים.

נשים מצלמות יותר תמונות ״סלפי״ מאשר גברים, יש מקומות בהם הפער קטן יותר ויש מקומות בהם הפער גדול יותר, אך נשים נוטות יותר לתעד את עצמן דרך המצלמה. מצד אחד, יש כאן פעולה אקטיבית של נשים שלוקחות על עצמן את פעולת הייצוג העצמי שלהן, אחרי שנים על גבי שנים בהן לנשים לא היה דרך לייצג את עצמן, הן היו המודל שיוצג על ידי העין והיד של האמן הגברי, על פי השקפת עולמו ותכתיביו החברתיים־תרבותיים (ולא תמיד הם היו תכתבים שבמודע, הרבה פעמים תכתבים אלה נמצאים עמוק עמוק בתת מודע האישי והקולקטיבי שלנו). עכשיו, נשים יכולות לקחת לעצמן את הכוח לייצג את עצמן כפי שהן רואות את עצמן, להיישיר מבט למצלמה ולנכס לעצמן חזרה את הסובייקטיביות ואת ה״עצמי״ שלהן, כפי שעשו אמניות וצלמות לאורך ההיסטוריה (דוגמה בולטת ואהובה עליי במיוחד היא אמנית קלאוד קהון).



אבל מצד שני, קשה להסתכל על מיליוני התמונות של נערות, צעירות ונשים ולא לראות כי התכתיבים האלו היכו בנו שורשים. כמובן שאי אפשר לדבר בהכללה על כל התמונות כולן, אבל חייבות לשאול את השאלה הקשה - כיצד נשים רואות את עצמן ואת גופן? האם התיאור של אותם מדריכים מתחילת המאה ה־19 לדרך בה נכון לצלם נשיות ונשים תקפה גם להיום? האם בצילומי ה״סלפי״ שלנו נרצה לשקף אסרטיביות, עוצמה, אינטלקט ועומק? או שנרצה לשקף יופי, רכות ורומנטיקה? או שאולי נרצה לשקף מיניות וסקסיות – כזו שאנחנו רואות לא מעט בדימויים חזותיים שנועדו למכור לנו מוצרי צריכה דרך חיבורם למיניות והגוף הנשי?


צילום סלפי יכול להיות וצריך להיות כלי חשוב להעברת מסרים, כזה שיכול לקחת את הכוח לידיים של נשים, ילדות, צעירות וכמובן שגם גברים, ילדים וצעירים – הכוח לשבור את החוקים, התבניות והמוסכמות שהתרבות שלנו ובעיקר עולם הצילום הבנו לנו מתחילתו של עידן הצילום – בין אם זה צילום עצמי ובין אם זה צילום שנעשה על ידי מישהו או מישהי אחרת. אז בפעם הבאה שאתן (או אתם) מתכוננות לסלפי הבא שלכן, תחשבו איזה דימוי אתן באמת רוצות להציג לעולם, גם אם הוא עולם וירטואלי. דימוי שטוח ללא הצללות, או דימוי מלא בעומק שמוציא החוצה את כל הפרטים הקטנים של האישיות שלכן.


יש לך דעה אחרת? אפשר ורצוי להשאיר תגובה >>

Tel Aviv - Yafo . | .  roni.raanan@gmail.com . | . 054-6462-087 . | . 

  • White Facebook Icon
  • White Instagram Icon

רוני רענן . תרבות חזותית . ©