אביבית גרף-גרסל, שאת תערוכת היחיד הראשונה שלה הציגה במרץ השנה, ובנתיים הספיקה להציג גם בונציה ובקרוב גם במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב, היא אמנית ששואלת שאלות ומאתגרת את הצופה להתעמת עם מקומות בהם אמהות, מגדר, והבניות חברתיות פוגשות את האמנות. האמנות שלה מורכבת מפורמטים שונים, מחומריות שונה ומנושאים שונים, כחלק מההבנה שאשה מורכבת מפרגמנטים, אין אחת שלמה, יש תערובת שלפעמים – מי שמתבוננת מהצד צריכה לעשות את העבודה בכדי להבין את המכלול כשלם.
הבחירה בחלל קטן, קובייתי, לבן, כמעט ומכריחה את הצופה, את קהל הצופות, לאינטימיות כפויה. על אף שזהו מרחב ציבורי, הוא דימה מרחב פרטי שבו הנמצאות בו מקורבות אחת אל השניה, באופן שכמעט ובלתי נמנע. ובכך נוצרה מורכבות חדשה, גם בתחושת ההסתובבות בחלל התערוכה וגם במורכבות השיח שהתערוכה ייצרה על מיקומה של האשה ומיקומה של האשה-האמנית כיישות יוצרת.
הדיון בדיכוטומיה בין מרחב פרטי ומרחב ציבורי, הוא דיון רב שנים בדיסציפלינות שונות, כך למשל אומרת ננסי צ׳ודורו הוגה פמיניסטית פסיכואנליטיקאית: ״[...] אפשר להבחין בכל החברות בין ההיבטים הביתיים-משפחתיים לבין אלה הציבורים של ארגון חברתי. אמהות וילדים ומהוים את לבו של הארגון הביתי-משפחתי [...] גברים מעורבים גם הם ביחידות הביתיות-משפחתיות מסוימות, אך את מקומם החברתי העיקרי מוצאים גברים בתחום הציבורי [...] מיקומם של הגברים בתחום הציבורי מגדיר את החברה עצמה כגברית, הוא מעניק לגברים כוח ליצור ולאכוף מוסדות של שליטה פוליטית וחברתית [...] מבחינה תרבותית ופוליטית שולט המישור הציבורי על זה הביתי-משפחתי, ומכאן שגברים שולטים בנשים״ (מתוך: שעתוק האימהות – פסיכואנליזה והסוציולוגיה של המגדר).
כשאביבית כופה עלינו את המרחב הפרטי בזמן שאנחנו נמצאות ונמצאים במרחב ציבורי, היא למעשה מזמינה אותנו לעולמה, לעולמן של הנשים. היא מכניסה אותנו לנקודת המבט מתוכה יש להביט על העבודות שלה. היא דורשת מאיתנו לזנוח את נקודת המבט ה״ציבורית״ ולהכיר בנקודת הבמט של המרחב הפרטי, הבית-משפחתי, מתוכו היא – כאמנית, כאשה, כאמא – יוצרת.
הטקסטים של אנדריאן ריץ׳, מספרה ״ילוד אשה״ (1976), נוכחים כמעט בכל עבודה של אביבית. ריץ׳, שמבקשת מקוראות ספרה לעשות את הכמעט בלתי אפשרי – לדמיין עולם אחר, עולם בו לנשיות יש מקום של כוח בחברה. ריץ׳ שמה את כוח הבריאה הנשי כנקודת ההתחלה ודרך כך לתת הכרה לנשים, לנשיות, לעבודה ״נשית״, לחוויות חיים נשיות. ריץ׳ שיודעת שהתרבות המערבית חסרה בדימויים ויזואליים שמהדרים נשיות ונשים, הולדה ובריאה נשיים שאינם דתיים, נאלצת לבקש לדמיין העולם כזה, אך אביבית, בכוח הבריאה הנשי-אמהי-אמני שלה, יצרה לנו את אופציה, לא לדמיין, אלא לראות, להרגיש ולחשוב איך עולם כזה נראה.
נשיות ונשים הן לא מקשה אחת, נשיות, כמו כל דבר אחר, היא פרגמנטים של שלם, היא היחסים בתוך עצמה, ומחוץ לעצמה. לכן, גם בעבודותיה, אביבית אינה נתפסה לממד אחד של נשיות, אלא עושה שימוש במורכבות הנשית, ויחד עם זאת, באופן המשלים את רעיון המורכבות הנשית, קיימת גם מורכבות חומרית, מחשבתית, ובאופן יצירת העבודה. ישנן עבודות שהמורכבות בהן באה לידי ביטוי באופן היצירה - פריסה, השטחה, העמסה של שכבה על שכבה, עד שנדמה כי הכל בלילה אחת ולא מוגדרת, לעיתים חירור ולעיתים החבאה וכיסוי עד שלבסוף חשיפה. אך לעיתים, המורכבות באה לידי ביטוי בפשוטות היצירה, אבל במורכבות המחשבה – כשהיא פותחת לדיון בין הצופה ובין עצמה את השאלה ״מהי אמהות?״
עבודה אחת, קטנה ואינטימית ניתן לראות אשה-בובה מצויירת בקו דק אבל יציב, שחור. הדמות הראשית חולקה לשנים כמעט מתוך חוסר ברירה כיוון שהמצע עליו היא צוירה חולק גם הוא לשנים. אבל המצע הוא לא סתם מצע, קרטון ביצים, כזה שיש כמעט בכל מטבח, שבאופן אייקוני מהדהד גם את ״חתך הזהב״ האידאלי. רק באמירה קטנה זו, רק בצירוף של ״אידיאלי״ ו״קרטון ביצים״ משתנה מעמדם של הדברים בעולם. אם קרטון הביצים יכול להיות אידיאלי, גם אמהות יכולה.
ביצירה, קרטון הביצים צופה נייר דבק, נצבע וחורר, ושני החורים האותנטיים של הקרטון, נשארו כזיכרון למקום ממנו הם הגיע, המטבח. אבל המטבח עבר דקונסטרוקציה, סוג של מטאמורפוזה, האם זה אותו קרטון ביצים מוכר? העבודה הזו מייצרת את המורכבות שבעבודה ״נשית״, החומריות המגיעה מהמטבח שמהדהד את התפקיד החברתי שניתן לנשים, השכבתיות שמהדהדת את הרבדים הרבים שנשים נאלצות לשים על עצמן ולבסוף להראות, להרגיש ולקבל יחס כמו בובה מצויירת.
קשה שלא להתייחס לעבודה הזו על רקע השנה החולפת, בה נשים רבות נרצחו על ידי בני זוגן, אלה שחשבו שהן שייכות להם, שיש להם בעלות עליהן ועל חייהן ובידיהם להחליט מתי יחיו ומתי לא. מלבד להעלות את האימננטיות היומיומית של משק הבית לכדי מקום אידיאלי על ידי שימוש בקרטון ביצים כפורמט ליצירת אמנות, היצירה גם מבקרת את המרחב ביתי-משפחתי כמרחב נשי בלבד, כזה שהופך נשים לבובות, ללא ידיים, ללא הבעה.
יצירת אמנות זו מרגשת ומלאת סתירות, ניתן להבין אותה בדרכים שונות – מורכבות – וזאת חלק מהמסר הגדול של היצירה, אין השטחה של חשיבה נשית או דרך נשית או אידיאל נשי, אלא ככל שנסתכל על המציאות, נראה בה סתירות ושאלות יעלו ויצופו ולפעמים לא נוכל לתת עליהן תשובות ונשאר חסרות אונים, אבל עצם שאילת השאלות ומעלה בנו את הידיעה שיש מקום למורכבות הזו, גם היא שנויה במחלוקת.
כדי להעצים את תחושת העושר, השימוש בגוף נשי במגוון היצירות אינו אחיד, אין שימוש במודל אחד או אידיאל אחד של נשיות. ישנן יצירות בהן הוא משוכפל וישנן כאלה בהן הוא מפורק, ביצירות אחרות הוא נראה כמעט בובתי ובאחרות הוא דמות כמעט אמורפית, כתם צבע אבסטרקטי שניתן לחלץ ממנו תחושה של דמות.
יחד עם זאת ניתן לראות מגוון טכניקות היצירה, וערב רב של חומריות ביצירה. אך למרות המגוון הגדול, שעלול היה להתפרש כאוס, חוסר שקט וחוסר לשיטה, ישנה תחושה אינטימית, של יצירה מתוך עולם פיזי קרוב, כזה שבהישג היד, ממנו עלו ונוצרו דימויים מורכבים שנוגעים בשאלות של זהות נשית ואמהית.
פירוק והרכבה הם מוטיבים שחזרו על עצמם ביצירותיה, כחלק ממחקר יצרני-צורני. דוגמה לכך ישנן את ארבע יצירות שפירקו והרכיבו מחדש את כרזת התעמולה We Can Do It! משנת 1943. בארבע היצירות האלה יש שימוש בדמות האייקונית של הפועלת האמריקאית החרוצה שעובדת למען עתיד אמריקה. היצירות אלה, שניתן לראותן גם כיצירה אחת, שואלות מהי ומי היא אותה דמות פמיניסטית שיצאה לעבוד במפעלים בארה״ב, האם זהו החוזק הנשי? אבל כחלק מחקירה מורכבת, חוקרת ומאתגרת גם של אייקונים פמיניסטים, האגרוף, מיצירה ליצירה נותר לבדו ללא גוף הנושא אותו, והוא נצבע במייק-אפ, מעין הצהרה על התפשטות אידיאל היופי ונזילתו, ״כולנו חייבות לכסות משהו בכדי להישאר חזקות״.
כחלק מערעור הרעיון של ״אמנות נשית״ כקטנה, שברירית, נעימה, לא מתריסה ולא משתלטת, סך העבודות מציגות פסיפס מגוון של גדלים ופורמטים בחלל. כך, שגם מכלול היצירה אינו משוטח לקו מחשבה אחיד, אלא הוא מביע את המורכבות שביצירה אמנותית-נשית, כל היצירות יחד וכל יצירה בנפרד, כפרגמנט אישיות, שבריר של זהות. כמו השכבות הרבות ביצירותיה, גם שינויי הגדלים הם מעין שכבות, שיחד מרכיבים ״אחד״ שיש להסתכל עליו מזויות שונות וממרחקים שונים, יצירות שיש להסתכל עליהן קבוצה ויצירות שיש להבין אותן כבודדות. אבל המכלול שלהן כיצירה אחת היא השלמה.
כיוון שהתערוכה, היצירה הבודדת והיצירה כמכלול עוסקת בשאלות של זהות נשית, זהות אמהית, זהות אמנותית – שאלת המשטור מתקיימת בכל רגע ורגע. אך התערוכה אינה מזניחה את שאלת המשטור, זו שכל כל חשובה לדיון בנשים, אלא להיפך, היא עושה שימוש בעבודת אוצרות משמעותית בכדי לשים את ממד המשטור והאילוף בכחלק מהשיח האמנותי של התערוכה.
היצירות הוכנסו לתוך מסגרות עץ בעלות זכוכית, כולן זהות בצבע ובחומריות, והן הרחיקו את הצופה ו״קיררו״ את החום האנושי שפורץ מהיצירות. למעשה המסגור של היצירות, הכניס אותן לתבניות מוכרות, דומות, קבועות – בדומה לתבניות מגדריות, של נשיות ואימהות. המשטור-אילוף-מסגור היצירות התכתב היטב עם התכנים של היצירה עצמה: מצד אחד מורכבות של דימוי נשי כזה שאולי קשה להבין אותו כי מורכב משבריריות, עדינות אך גם מעומס התפרצות עוצמה וגודש. ומצד שני, דרישות הממסד, שתמיד שם ברקע, מבקש לאלף אותנו, למשטר אותנו, לשים אותנו במסגרות כאלה שהוא יבין, ויצליח לשלוט בנו דרכן.
אך בתוך המאבק לשליטה ואילוף היו יצירות חופשיות, כתמי צבע אמורפיים, גם תוכניים וגם ויזואליים, שפרצו את הגבולות, ללא מסגרת, ללא זכוכית. הן אולי, התשובה לאנדריאן ריץ׳ שביקשה ליצור עולם חדש – כזה שימקם את הנשיות והנשים ככוח יצירה בורא, חזק, ראשוני ובעלות עוצמה חברתית.
חלל התערוכה היה קטן ואינטימי אך מכלול היצירות בו היה עשיר ומגוון, והצליח להביא בכל אחת מהיצירות, ובמכלול היצירה עומק של התבוננות נשי-אמהית-אמנית, על המורכבויות השונות המקיפות נשים בחייהן. אחת מהעבודות שחרגו משאר היצירות, העבודה – cantalk. החיבור של שתי המילים באנגלית מתעתע – ניתן לקראו את המילים כ״יכולה לדבר״ או בשיבוש – ״לא יכולה לדבר״. הצירוף המילולי הזה ביצירה חזרה על עצמו כמנטרה, באופן רפטטיבי כזה שרק מעצם ההתבוננות על צירוף הזה ניתן לשמוע את הזמזום שלו. גם אם נתחיל להגיד Can Talk כשתי מילים נפרדות, ככל שנרבה לחזור עליהן, לאט לאט נאמר Can’t Talk – השיתוק הזה במילים בא לידי ביטוי ביצירות כי ללא מילים הן דיברו חוויות, רגעים, מחשבות, שלעיתים מילים לא יכולות להסביר, אלא רק אמנות.
בקרוב אביבית גרף-גרסל תציג בתערוכה משותפת במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב. פרטים נוספים יעודכנו בדף הפייסבוק שלי www.facebook.com/rrvisualculture.
מעניין אותי לשמוע את דעתך, אפשר לכתוב לי או להשאיר תגובה >>